40abovezero

אלסקה, ארץ קשוחה, קשה, יפה, מהפנטת, מבלבלת, מאתגרת, חודרת, מרגשת, מעוררת מחשבות, לא מאפשרת אף רגע של חוסר עירנות, אבל פותחת הזדמנות למי שרק מוכן אליה.

ללכת לאיבוד בהרים, ללכת לאיבוד בין הנחלים והשלג המפשיר, להסתבך בענפים של שיחים עקשניים, לטפס מדרון תלול ולעמוד על שפת קרחון עצום.

להתחבא מהגשם בתוך האוהל, או בתוך מעיל גשם סגור היטב, לברוח מהיתושים ולצעוק עליהם כשהם מגזימים.

להיעקץ מדבורה, להיתקל בדב, להפתיע קריבו, ולהתידד עם ציפור על שפת אגם וקרח.

להישרף מהשמש, ולקפוא מקור בלילה בתוך שק שינה שסגור עד הסוף, לבשל ארוחת ערב על אדמת טונדרה רטובה, ולהחביא את השאריות מהדובים הסקרנים.

לעצור כשבא לי ולהמשיך כשאני רוצה, לשנות תוכנית, כוון, יעד, ולבחון כל הזמן מה הכי נכון, ומה באמת מתחשק ולמצוא את הדרך ביניהם.

לקום בבוקר, לצאת מהאוהל, לראות את השמש זורחת ולצרוח אל ההרים "בוקר טוב אלסקה" ולדעת שרק אני והחיות שמסביבי שמענו את זה.

להסתכל לטבע בלבן של העין, כשהוא מסתכל עלי בחזרה, ולהבין שאנחנו באותו צד, לכבד אחד את השני, לדעת שאני חלק ממנו, ולהכיל את השגעונות שלו.

לפגוש אנשים, דמויות, חברים, שלעולם לא הייתי פוגש אם זה לא היה באלסקה, להתאהב בסיפורים שלהם גם אם הם הדבר הכי שגרתי שקיים, ובשבילם זה עוד יום בחיים.

להיזכר בדברים שאני אוהב בעצמי בזכות כל אלה, וללמוד דברים חדשים שעוד לא ידעתי. להפנים דברים שאני פחות אוהב ולהבין שזה אני, עכשיו מעולם ולתמיד.

Anchorage, Barrow, Denali, Healy, Talkeetna, Wassila, Mcarthy, Kennickot, Valdez, Whittier, Seward, Homer…

Denali National Park unit 33, Kesugi Ridge, Bonanza, Harding Icefield, Kechmack Bay.

אז לא נותרו הרבה תמונות, אבל את החוויות האמיתיות אין דרך לשכוח ובטח לא לצלם.

אני בדרך הביתה, מתרגש, לא מאמין שזה נגמר, מאוהב עד הראש במקום שעזבתי ובמקום שאליו אני הולך, כי בשניהם יש האנשים והדברים שאני הכי אוהב בעולם.

ועכשיו צריך למצוא את המקום בו השמיים פוגשים את האדמה.

I won't be the last
I won't be the first
Find the way
to where the sky meets the earth
Its all right and all wrong
for me it begins at the end of the road
We come and go

(Eddie Veder, End of the Road)

השעה 2:00 בלילה, התעוררתי לפני שעה ואני לא מצליח להירדם. זה הלילה האחרון שלי בשטח לבד, מחר אני כבר באנקורג', מתארגן לטיסה חזרה.
זה מוזר שלפני 3 שבועות כל כך רציתי כבר להגיע לאנקורג', ועכשיו אני ברגשות מעורבים לגבי הנסיעה לשם. 

אז אני באוהל, לבד על חוף גלשייר לייק (שוב האנגלית הורסת לי את העריכה של הפוסט), זה הלילה השני שלי כאן אחרי ששלשום הלכתי 24 קמ לראות את הקרחון מקרוב, וניסיתי להגיע לאגם אחר, אבל השביל היה במצב מאוד לא טוב אז נאלצתי להגיע לכאן ללינת לילה.
להגיע לאלסקה עם תכנית זה דבר חשוב ונהדר, אבל התוכנית חייבת להיות בסיס לשינויים ומאוד גמישה. לא היה מקום אחד שהיה כמו שתכננתי, הכל משתנה תוך כדי תנועה, וקבלת ההחלטות כאן היא על בסיס שוטף וקבוע.
אתמול חשבתי לעבור מיקום ללילה האחרון, ולישון במקום שיש בו מים זורמים מכיוון שלא נשארו לי הרבה. הסתכלתי על המפה, בחרתי מקום והתחלתי ללכת, אבל אז בערך מייל מנקודת היציאה שלי, ברגע מאוד לא מתוכנן ורגוע, מאחורי שיח מתרומם לו דב שחור, הפתעתי אותו והוא הפתיע אותי… והוא לא אהב את זה! הוא התרומם גבוה, חשף שיניים ונהם לכווני… האינסטינקט הוא לרוץ ולברוח, למרות שתמיד מסבירים שאסור לברוח. אז במטרים הראשונים ברחתי, תוך שאני שולף את הספריי פלפל נגד דובים, ומוכן להשתמש בו. הסתובבתי חזרה אליו והתרחקתי ממנו תוך הליכה אחורה, מכוון אליו את הספריי, והוא ממשיך ללכת אחרי.
הגברתי קצב עד שלא ראינו אחד את השני.
חיכיתי עוד קצת לראות אם הוא ממשיך ללכת אחרי, והוא אכן המשיך. הלכתי עוד אחורה, עד שהייתי בטוח שהוא עצר.
אז אם דיברנו על קבלת החלטות, החלטתי לא להמשיך לכוון שרציתי, והלכתי חזרה לכוון החוף שישנתי בו, והחלטתי להעביר בו גם את הלילה השני.
אז כאן זה נמצא:
http://map.iridium.com/m?lat=59.608266&lon=-151.139383

והאגם המופלא הזה הפך להיות הבית שלי, ויפה יותר ויותר כל יום

אז אחרי ארוע התמונות, קמתי בבוקר עם החלטה ברורה שאני הולך למצות את הימים שנותרו עד תום, ולהנות מכל רגע.

הלכתי לצחצח שיניים ומשהו מוזר בפנים שלי, חשבתי אולי אלרגיה למשהו, ופשוט המשכתי הלאה. כשהגעתי לעיירה בשם הומר, הלכתי לאכול משהו קטן בבית קפה, ואז תוך כדי שאני נוגס במאפה, אני גם נושך את השפה התחתונה, ולא מצליח להימנע מזה… אני לא שולט בחצי מהפנים שלי.

טלפון מהיר לחברת הביטוח ואני בחדר מיון של בית החולים המקומי, בידיו הנאמנות של ד"ר רודריגז, שמאבחן שיש לי שיתוק בחצי פנים כתוצאה מוירוס שהתיישב על העצב במוביל  לשרירי הפנים… וירוס מעצבן! זה הזמן לשעות מעשה ולשתק לי חצי פנים?

אז אחרי חצי שעה נוספת עם ד"ר רודריגז, שנראה משועמם מחדר המיון ריק מאדם, ולכן תפס אותי לשיחה על פוליטיקה ומנהיגות, יצאתי מהבית חולים עם חיוך עקום והחלטתי להמשיך בתוכניות כרגיל.

בערב ישבתי לאכול דג הליבוט (הידוע בכינויו קולבק), יחד עם אישטבק, כומר מטרנסילבניה שיצא לחקור את הכנסיה האורתודוקסית באלסקה (איזה תירוץ מעולה לטייל באלסקה 3 חודשים). היה לנו דיון מאוד מעניין על אלוהים, עובדת קיומו, על המשיח ומה זה בכלל משיח. כשסיימנו את הארוחה יצאנו החוצה והיתה שקיעה מדהימה, קרני שמש שחודרות מבעד לעננים מעל הר מושלג, ומנצנצות על מי המפרץ. אמרתי לאישטבק שבעיניי זה אלוהים, הוא הנהן בהסכמה מנומסת, ואני מוכן להישבע שבאותו רגע הוא הסכים איתי.

בבוקר למחרת קמתי עם אותו חיוך עקום, אוכל שנופל לי מהפה ושתיה נשפכת על הבגדים, אבל שמח ומוכן לשלושה ימים בשטח.

אחד הדברים שהלכו איתי לאורך המסע הזה זה החוויות המדהימות שאני עובר כאן, והרצון לחלוק אותן עם האנשים שאני אוהב וחשובים לי.

אני מניח שלשם כך פתחתי את הבלוג, ולכן שלחתי תמונות והתקשרתי הרבה הביתה.

לנסוע לבד למסע כזה אין פירושו המנעות מחברה, או רצון לברוח, אלא הרצון לחוות חוויות בעוצמה אחרת, להיפתח לדברים ולמקומות שונים, לפגוש אנשים שלעולם לא הייתי פוגש אלמלא הייתי יוצא למסע הזה, לנשום אויר אחר, לפרוץ גבולות של פחד, תסכול, אושר ומסוגלות, לראות את העולם מזוית אחרת, לחשוב ולחשוב, ולנשום הכל פנימה, להיות במקום שלעולם לא אשכח איך הוא נראה ומרגיש, להתפעם, להתרגש… ואז, לחזור הביתה, לאהבות שלי ולספר להן הכל, לחלוק איתן את האושר הזה, שהרי אושר הוא לא אמיתי אם אין עם מי לחלוק אותו.

זה לא הפוסט האחרון, כי זה עדיין לא נגמר…

מספרים שביוון העתיקה, האומנים, הפסלים והציירים, היו מטילים בכוונה פגם ביצירות שלהם, כדי שלא יהיו מושלמות, אחרת הם עלולים להכעיס את האלים.

אז המסע הזה באלסקה מתקרב לסיומו, והוא היה על סף השלמות, מסע שעלה על כל הציפיות שלי, הרבה מעבר. ואז, כאילו כדי לא להכעיס את האלים, הוטל הפגם… כל התמונות והסרטונים שצילמתי, כולם נמחקו… כולם. 5 ימים לסוף הטיול כשנשאר לי רק עוד מקום אחד לבקר… והכל נמחק.
הטלפון שלי, שהתגלה כמצלמה מדהימה, הרבה יותר מהמצלמה השניה שלקחתי, עשה מעשה, ואיתחל עצמו מחדש, ככה פתאום באמצע טיול לאחד המקומות היפים באלסקה, Harding Icefield. אני מוציא את הטלפון מהכיס כדי לצלם, והטלפון במצב של הגדרת מערכת מחדש, בדיוק כמו שמקבלים טלפון חדש. לקח לי בדיוק שניה להבין את המשמעות, אבל עד עכשיו אני לא מבין למה. אפילו לא היתה שם קליטה כדי שאוכל להגדיר את הטלפון מחדש ולבדוק האם אכן הנורא מכל קרה.
אז עמדתי שם, אחרי טיפוס ארוך, מסתכל על הפלא הזה בצבע לבן, שדה עצום של קרח, שהוא בעצם מקור ליותר מ 20 קרחונים באיזור, שדה הקרח הגדול ביותר ובין היחידים שנותרו באמריקה, מנסה לא לחשוב על מה שגיליתי הרגע ולהנות.
היו לי תוכניות למקום הזה, תכננתי להשמיע את Guarenteed רק עוד פעם, במקום המופלא הזה, ולשבת ולכתוב את הפוסט הזה שם למעלה.
הכותרת שתכננתי לפוסט זאת אותה הכותרת, אבל התוכן השתנה לגמרי.
אחרי דקות ארוכות, לא עמדתי בזה יותר ואת הדרך למטה עשיתח כמעט בריצה.
הגעתי לאוטו ונסעתי מהר לעיר, התיישבתי קפוא מקור מחוץ לאחד הבארים שישבתי בו יום קודם לשתות בירה עם סקוט חבר חדש שהכרתי.
יושב בחוץ כדי שתהיה לי גישה לאינטרנט, ומתפלל תוך כדי שאני מגדיר מחדש את הטלפון שזה רק עדכון מערכת או משהו, והכל עדיין שם.
ואז הטלפון חוזר לחיים, ואין שם כלום… אפילו לא תמונה אחת. הכל נמחק, כל התמונות מהטיול ולפניו, כל המוסיקה שהייתה עליו, הכל!
פתאום שמתי לב שאני ממש רועד, מן רעד כזה שאני לא שולט בו, ואני גם לא מצליח להקליד משהו בטלפון, גם כי היה מאוד קר, וגם בגלל שנכנסתי להתקף חרדה קל.
רצתי לאוטו, התיישבתי והדלקתי חימום, והדמעות פשוט זרמו… לא יכולתי ולא רציתי לעצור אותן… הבנתי את המשמעות ולא היתה לי כל דרך לתקן את זה.
בדרך כלל אני מתאושש מאוד מהר ממשברים, וממשיך קדימה בלי להסתכל יותר מדי לאחור, אבל זה היה קשה מדי.
ובטח לכולם עוברת המחשבה, "מה? לא גיבית"? אז לא, לא גיביתי, היתה לי כוונה, ואפילו הצלחתי לגבות סרטון אחד מכל מה שצילמתי, אבל האינטרנט כאן איטי, ולא נמצא בכל מקום, זה גזל ממני המון זמן, ולכן לא התעסקתי בזה יותר מדי.
אז סרטון אחד ניצל, יחד עם התמונות שבמצלמה השניה, וכל התמונות שהעליתי לבלוג ושלחתי למשפחה וחברים. לכן, כל מי ששלחתי לו תמונה או סרטון, בבקשה תשמרו את זה ותשלחו אלי חזרה… בבקשה!
מתוך ייאוש וזמן רב שהלך לאיבוד, החלטתי לוותר על הטרק שהייתי אמור להתחיל בחצי השני של היום ופשוט חזרתי לאכסניה ב Seward. בעלת המקום כאן מקסימה, ונתנה לי חדר פרטי עם מיטה זוגית במחיר של מיטה בחדר משותף, כך שיש לי זמן להיות קצת עם עצמי, ולהישאר ער בלי להפריע לאף אחד.
הלכתי לסופרמרקט המקומי, קניתי שישיית בירות, הרבה בשר, והכנתי לחברה כאן ארוחת ברביקיו משובחת. זה קצת הרגיע אותי, ואז אחרי שיחה עם נציגת תמיכה של פרטנר, בניסיון לבדוק אם יש משהו שאפשר לעשות, העצב והתסכול חזרו.
ובפוסט הזה רציתי בכלל לספר על חבר חדש בשם לייל, שנסע על האופנוע שלו, הונדה 500, כל הדרך מ Mountain View, California עד ל Prudhoe Bay, Alaska. בחור צעיר בן 24, עם הרבה אופי, פשטות וחכמת חיים. היו לי איתו שיחות ארוכות ומעניינות, ובילינו הרבה יחד בימים האחרונים.
ורציתי לספר על סקוט, סקיפר שבור לב, שהגיע לאלסקה עם סירת הדייג שלו כדי לעשות קצת כסף, ואז חברה שלו נפרדה ממנו בהודעת טקסט, כשהיה בדרך לשדה התעופה לבקר אותה. סקוט איש טוב וישר, שהיה מאוהב מאוד, ועכשיו הוא מסתובב בין פאבים ובארים עם לב שבור, ושאלה אחת ענקית… למה?
ורציתי לספר על מארי, רופאה מניו יורק, שהגיעה לכנס באנקורג', וירדה ל Seward לטייל כמה ימים. מארי ואני שיחקנו ביליארד כצוות נגד זוג אחר, ודי קרענו להם את הצורה. מסתבר שכשאני רווי אלכוהול, אני ממש טוב בביליארד.
ורציתי לספר על שני חברים שיש להם יאכטה, אותה הם משכירים לדייגים במהלך הקיץ, ונהנים קצת מהשלל. הארי וביל, האחד מעריץ את ישראל ומת על עוזי, והשני מעריץ את הצבא הישראלי ואת המוסד, וכועס על גרושתו שגנבה לו את הכלב, שהיה החבר הכי טוב שלו.
ורציתי לספר על קים, עובדת מכרה מוסמכת, עבדה שנים במכרה זהב שנסגר, ומצאה עבודה חדשה במכרה זהב באלסקה. קים אישה בשנות ה 50, ואוהבת את העבודה שלה בצורה בלתי רגילה. היא מתעניינת במכרות ישנים, ולכן הסיפור שלי על הביקור במכרה בקניקוט הדהים אותה, והיא החליטה ללכת לבקר שם עוד השנה.
ורציתי לספר על הת'ר, בעלת האכסניה שעכשיו אני נמצא בה, שבהכשרתה היא מורה, ועוסקת בזה במהלך החורף, כאשר בקיץ היא מפעילה את האכסניה שלה. הבן של הארוס שלה, הבן החורג שלה בן ה 21, נמצא כרגע ב Seward ועובד על סירת דייג, ומגיע כל לילה לישון באכסניה ולעזור קצת.
ודארן, דייג בחסד, איש שנון ומצחיק, בלי השכלה אבל סקרן בצורה בלתי רגילה, שהתעניין מאוד בישראל, בסמלים של ישראל, ביהדות ובתרבות הדיג בישראל.
דארן איש טוב והגון, רק מחכה להזדמנות להיות טוב לעולם, ותמיד מחייך, ודואג להצחיק את כולם.

יש לי תחושה שאני שוכח עוד אנשים, כי באמת שפגשתי ואני פוגש אנשים בלי סוף. כל אחד סיפור מרתק, לכל אחד עולם מלא משלו, והוא מסתובב בעולם עם תרמיל החוויות שלו.
העולם מלא בעולמות קטנים שמקיפים את האנשים שחיים כאן, ומדי פעם עולם פוגש עולם אחר, ולכמה רגעים יש קסם כזה של חיבור, וערבוב בין עולם לעולם. יש מן רגע כזה של השתאות מעולם אחר, שונה ולא מוכר, ואז נפרדים ועוברים לפגוש עולמות אחרים.
העולם שלנו הוא מה שאנחנו עושים ממנו ולא מה שאנחנו רוצים שיהיה, ומה שאנחנו עושים ממנו, זה איך שעולמות אחרים פוגשים אותנו ומחליטים האם להתערבב לרגע.

אם מישהו מתעניין איפה הייתי היום, אז זה המקום…
http://map.iridium.com/m?lat=60.182333&lon=-149.67165

יש לי מספר מצומצם של תמונות להעלות הפעם, וזאת התמונה של המדורה שעשינו היום בערב אחרי הברביקיו.

וערפל הלילה רוכב על המים השקטים של הפיורד ב Seward

"לא נוסיפה עוד לנוע, משתאים נביט ברוח
איך הוא יחד עם המים, מפרקים את הסלעים…" (נתן יונתן)

"If only dreams could grow up with us, we won't be stuck with the ones we have…"

אני מסתובב חסר מנוחה כבר שעה, בין המדורים, הסיפונים, דופן ימין, דופן שמאל, לא מצליח להירגע, כאילו מנסה לבלוע הכל מהר לפני שיגמר.
פתאום ברגע אחד על סיפון ירכתיים, אני רואה להקת דולפינים מקפצים על גל הירכתיים, וסוף סוף אני נעצר לרגע, נרגע, ומבין שהחיוך לא ירד לי מהפרצוף כל השעה הזאת.
אני אוהב את הים, אבל לא הבנתי כמה אני מתגעגע אליו, כמה הוא פותח אותי ומושך אותי אליו.

אז עכשיו אני יושב על המעבורת בין Valdez לעיירה בשם Whittier, ומשם ל- Seward, ואיזה ימים עוברים, כל כך הרבה קורה.

בדרך מ- Talkeetna לכוון MCcarthy, על כבישים ארוכים ארוכים, עטופים פסגות מושלגות, נחלים שמתפתלים אחד בשני וירוק, כל כך הרבה ירוק.
אני רואה בחור צעיר עומד בצד הדרך, מנופף בתקווה לטרמפ, ולי משעמם לבד באוטו, אז עצרתי. בחור בשנות ה 20 לחייו, ממושקף, שיער ארוך ולא מסודר, יכל להיות היפי מושלם אם חי בשנות ה 60. המראה שלו הסגיר אותו מאוד מהר, וחשדתי שהוא משלנו, כלומר ישראלי. הוא עולה לרכב ומתחילים לנסוע… "אני אמיר, נעים מאוד", "אשר", שתי שניות שקט, ואז אני שואל "אשר זה לא שם הודי?" (כן, התכוונתי להודי ולא יהודי), מתוך ניסיון לא להיות ישיר מדי בבחינת הישראליות שאני עושה לו. אשר מסביר לי שזה שם יהודי והוא גר במרילנד, אני מושיט לו יד, לוחצים ידיים, ואני אומר לו שאני מישראל. זהו, אשר ואני מאותו בית, אותו מוצא, הוא אפילו היה במסגרת "תגלית" בישראל.
אשר הסביר לי שהוא משתתף באתגר גיאוגרפי, ואוסף רמזים בכל רחבי ארצות הברית, אחד בכל מדינה, והוא עושה את זה בטרמפים כי אין לו כסף (יהודי בלי כסף?!).
אלסקה היתה הרמז ה 32 שאסף והוא בדרך חזרה למרילנד, המדינה בה הוא חי.
את הנסיעה הוא עושה דרך קנדה, כי זאת הדרך היחידה להגיע לאלסקה דרך היבשה.
בדרך, כששאלתי את אשר אם הוא יודע לאן בדיוק הוא צריך להגיע, אז הוא אמר לי בנימה של חוסר אכפתיות משפט שנשאר איתי הרבה אחרי שירד מהרכב "When you hitchhike you kind of need a destination". גם כשאתה "נסחף בזרם" ולא ברור בודאות מה הכוון באותו רגע, כדאי שיהיה לך כוון, מטרה, יעד כלשהו.

הדרך ל- MCcarthy

הגעתי למקארתי, והתוכניות השתנו מרגע לרגע, וזה היופי של הטיול הזה. מקארתי וקניקוט אלה שתי עיירות קטנות שבעבר היו מיושבות על ידי פועלים במכרה נחושת עצום הנמצא בהרים מסביב, והיום עיירות קטנות עם אנשים שקצת שונים מכולנו, ובחרו לחיות במקום מבודד, עם אורח חיים אחר.
מכיוון שאני תמיד צריך להגיע עד לקצה (Barrow דוגמה מצוינת), אז גם שם בחרתי את המסלול שמטפס הכי גבוה, Bonanza, המכרה שנמצא בגובה של מעל ל 1700 מטר, טיפוס ממושך של כ- 1200 מטר במשך 3 שעות (רק הטיפוס). ושוב המחשבות, והמטוטלת הרגשית, בין להיכנע לטירוף הזה, לוותר ולרדת, לבין להגיע עד הסוף. אף אחד לא ידע שלא הגעתי עד למעלה, אני לבד כאן.
אז הנה התמונות מלמעלה… היה קר, ורוח, ויפה! כל כך יפה!

וחניית לילה מאולתרת למרגלות הקרחון, שחי, נושם וזז כל הזמן, משמיע רעשים ומדבר כל הלילה, משתנה ומשנה את הסביבה שלו בלי הרף.

הנוף מהאוהל

בכל מקום שאני תוקע יתד ומקים אוהל, אני מוצא בו סלע, המקום שלי, שבו אני יושב לאכול, מביט בנוף, ומבלה עליו שעות של מחשבות.
תמונה של הסלע אני לא מעלה, כי זה הסלע שלי…
אבל לינק לנקודה המדויקת אפשר למצוא בלינק הזה
http://map.iridium.com/m?lat=61.505133&lon=-142.899450

ב- MCcarthy פגשתי שני אנשים מאוד מעניינים, פול, בחור אירי, צלם, שפשוט הגיע ליום אחד לעיירה ונשאר כבר 3 חודשים. פול הגיע בעקבות הסרט Into the wild, וצעד עד האוטובוס של אלכס, האוטובוס שבו הוא חי (ולא מת, פול מדגיש). פול השאיר שם את החצובה של המצלמה שלו כדי שאנשים יוכלו לצלם את עצמם… איזו אצילות ופתיחות מחשבתית.
מייביס, בשנות ה 50 לחייה, אמנית מפסלת, מרחפת הרבה מעל כולנו, רואה דברים מזוית אחרת לגמרי. מייביס היא מהאנשים שביום רגיל הייתי כנראה מוצא דרך מהירה להימנע מהם, או להתחמק משיחה ארוכה, כי היא כל כך שקועה בעצמה ובמה שהיא רואה, והיא כל כך מופשטת, וציורית, וכל כך שונה מאיתנו. אבל ישבתי והקשבתי לה באמת, מתפעל מהדרך שבה היא מצליחה לתאר לי את היצירה שהיא עבדה עליה בשבוע האחרון, ואז בטקס משותף עם כל הקהילה המקומית שרפה את היצירה על שפת הנהר. מייביס מתארת ומספרת, ומתרגשת, ופתאום מפסיקה… שואלת אותי אם זאת פעם ראשונה שלי באלסקה, עניתי שכן, "ואתה מאוד אוהב אותה, נכון?", "מאוד" אני עונה… "בגלל זה העיניים שלך כל פתוחות לרווחה", היא אומרת.
ואני חושב לעצמי, איזה כיף לחיות בתוך חלום עם עיניים פתוחות לרווחה, לראות הכל, לבלוע ולהכיל… לחלום בעיניים פתוחות.
"If only dreams could grow up with us…"

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

התכנון היה ללכת את הטרק שנקרא Kesugi Ridge בשלושה ימים, אבל אז פגשתי קבוצה של מקומיים, צעירים ונמרצים, ומצאתי את עצמי הולך ביום הראשון 22 קמ.
קשה, אבל נופים מדהימים ואינסופיים של הרי מושלגים, טונדרה וסלעים בצורות שונות ומיוחדות.

לחניית לילה פשוט עצרנו ליד אגם כדי שנוכל לאסוף ממנו מים לשתיה ובישול, מרבד ירוק ומדהים של טונדרה.
בבוקר בזמן ארוחת הבוקר, גיליתי דב שחור עומד ומסתכל עלינו, מיד נכנסנו לכוננות, אבל הוא נבהל מהרעש וברח.

המשך היום אמור היה להיות עוד 20 קמ, אבל בגלל שאחד המסלולים היה סגור נאצלתי ללכת עוד כמה קמ נוספים, ומצאתי את עצמי הולך 28 קמ באותו יום… אני אומר נאלצתי ולא נאלצנו, כי הקבוצה הלכה מהר יותר (ואני כבר לא בן 24), אז פשוט המשכתי בקצב שלי לבד.

כשאתה הולך באלסקה לבד, בעיקר בתוך סבך ועצים, כדאי מאוד לעשות רעש כדי לא להפתיע את הדובים.
אז בהתחלה דיברתי עם עצמי בקול, עשיתי קצת תוכניות לשבועות הקרובים, חשבתי על מה עובר עלי בטרק הזה, ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכר.
בשלב מסוים עברתי לשירים (בשלב הטיפוס היתה מחרוזת שירי ביטלס, ובדרך למטה שילוב של שלמה ארצי ופרל ג'אם), וכשאלה נגמרו הוצאתי את הטלפון והתחלתי להשמיע מוזיקה. אחד השירים שהתנגן היה "כל עוד", השיר שמצוטט למעלה, ופתאום חשבתי על עפרי ורוני, איך הן גדלות, והופכות להיות נשים קטנות וחכמות. ברגע קשה של תסכול כשהבנתי שנוספו לי 8 קמ של הליכה לתכנון, זה הפיח בי רוח, נתן לי אנרגיות, וממקום של תסכול, התמלאתי גאווה ורצון עז לסיים את זה עם מחשבות טובות.

לפני הטרק הזה נסעתי לעיירה קטנה בשם Healy, שם נהנתי מהמבורגר סלמון ובירה טובה. אבל חשוב יותר ראיתי את האוטובוס שצילמו בו את Into The Wild, רגע מרגש מאוד עבורי.

עכשיו אני נח ונותן לגוף ולנפש קצת זמן לעכל, יושב בעיירה קטנה ומגניבה (ראש העיר כאן הוא חתול, וזאת לא בדיחה) בשם Talkeetna, ופשוט נהנה מהזמן.

אלסקה היא מעבר לכל המחשבות שהיו לי, היא פראית ומשוגעת, יפה וחודרת, לוקחת אותי לקצה ומביאה אותי לפרוץ את הגבולות של עצמי.
קושי הופך ליופי, תסכול להישג, כאב לאתגר וגעגוע פשוט נשאר געגוע… וזה מה שיפה בזה.

אחד הדברים שהביאו אותי לאלסקה היה הסרט Into The Wild, עם הפסקול המדהים של אדי וודר, והחלום שלי היה לשבת לבד בטבע, ליד האוהל שלי, עם ארוחת ערב שבישלתי לעצמי, להסתכל לטבע בעיניים ולהקשיב לשיר Gurenteed.
אז ישבתי על סלע קטן, לא רחוק מהאוהל, עם ארוחת ערב חמה ומפנקת, אחרי יום קשה של הליכה בשטח, רטוב מהגשם, קצת קר ומאוד לבד… ומקשיב לשיר… והדמעות פשוט יורדות…
ואז, אחרי לילה קר, התעוררתי לאחד הימים היפים, מזג אויר שאין כמוהו באלסקה, ומעלי ההר הכי גבוה ביבשת Mount Mackinly.
למרות שהיה יום קשה מאוד של טיפוס והליכת שטח לא פשוטה, היה קשה להוריד לי את החיוך מהפנים.
הדברים שמתמודדים איתם לבד, האופן שבו זה קורה, השיתוף העצמי בחוויה, המחשבות והתובנות שרצות בראש…
מרוב שאנחנו רגילים לקולות של בני אדם, גם זרימת הנחל נשמעת כמו שיחה אנושית… וזה יפה ומטריד.
החושים הופכים חדים, התכונות האמיתיות יוצאות החוצה, והמחשבות על הבית…
להיות לבד זה מפחיד, מאוד מפחיד, ועוצמתי! הרגע הזה שאני יורד מהאוטובוס באמצע שום מקום, והטבע מקיף אותי מכל כוון, והאוטובוס נוסע… ואני לבד… שקט… ואני מבין שאין ברירה, צריך להעמיס את התרמיל על הגב ולעשות את הצעד הזה, לרדת מהכביש ולהיכנס לטבע הפראי הזה… באנגלית זה נשמע יותר טוב… Into The Wild
היה מרהיב, קשה, מאתגר, מרגש, מתסכל, מאלף, מפחיד ומצחיק… היה הכל.
הגוף כואב, אבל מבפנים אושר עצום וסיפוק אינסופי… והמחשבה הזאת, על מי שנשאר בבית וכמה אהבה יש לי אליהן!

Everyone I come across in cages they bought
they think of me and my wandering
but I'm never what they thought
got my indignation but I'm pure in all my thoughts
I'm alive…

Eddie Vedder – Guaranteed (Into The Wild)

רק ליום אחד להיות במרחק טיסה קצרה מהקוטב, במקום שהשמש לא שוקעת בקיץ, ולא זורחת בחורף.
רק ליום אחד, להיות במקום שהקרח והקור שולטים בסדר היום, בחיים, בתרבות… והאדם, רק מסתגל, ומאמין שניצח את איתני הטבע.
יום אחד ב- Barrow מייצר כל כך הרבה תובנות, אז מה עם אלה שחיים שם? איזה תובנות יש להם על החיים?
יש אחת שמתגעגעת למדרכה, כי היא כבר לא הלכה על מדרכה גם המון זמן.
יש את זה שבשבילו זו שליחות לשרת קהילה כל כך רחוקה ומיוחדת, ולכן החליט להיות כומר של הקהילה.
ויש את אלה שפשוט חיפשו עבודה והגיעו לכאן.
אבל יש את אלה שמאז ומעולם חיו כאן, כבר אלפי שנים, עד היום צדים לוויתנים, כלבי ים ואריות ים, כי זה מה שהיה לאכול, וזאת התרבות שלהם.
וכמו בכל מקום שהגיע אליו "האדם הלבן", גם שם האוכלוסיה המקומית הפכה מכורה למשקאות מוגזים, סיגריות, אלכוהול, הימורים… ולכסף. גם שם יש 'הם', ויש 'אנחנו', כי אנחנו והם זה לא אותו דבר, ו'אנחנו' מאוד מאוכזבים וכועסים על דרך החיים החדשה ש'הם' בחרו.
מספיק עם הפילוסופיה, ונלך לעיקר… אוקינוס קפוא, חיים בסוף העולם בהם לא זורקים כלום, כי לך תדע מתי תצטרך את זה, ועוד נגיעה אחת בקצה העולם, רק מרחק טיסה קצרה מהקוטב.
זכיתי למזג אויר מצוין, לראות שני דובי קוטב ישנים על הקרח ולפגוש אנשים מעניינים.
ועכשיו… מתחיל הלחץ האמיתי, מעכשיו אין הרבה תכנון, ושום דבר כבר לא מוזמן מראש (חוץ מהטיסה הביתה). מעכשיו זה אני עם עצמי, נוהג לבד בדרכים של אלסקה, ישן במקומות שעדיין לא ברור לי איפה הם יהיו בדיוק… ומתגעגע!!!!!! מאוד מתגעגע!!!!!

באחת בלילה השמש עדיין בשמיים מעל אוקיינוס של קרח

בנקודה הכי צפונית שיש…

ודב קוטב אחד ישן