24 שעות הספיקו בשביל להבין למה קורט קוביין, אדי וודר וכריס קורנל נראים אותו דבר, כולם נראים כמוהם בסיאטל, אלא אם מדובר בהומלס ואז הוא נראה כמוהם רק הרבה פחות טוב.
אז הספקתי לחוות קצת מחיי הלילה של העיר, להנות מארוחת ערב ובירה, לבקר בספייס נידל (אם אני אכתוב את זה באנגלית זה יהרוס את כל התצוגה של הבלוג…), לעשות השלמת ציוד לטיול, ולבקר בפייק מרקט ולהנות מהמופע מלא ההשראה בחנות הדגים המוכרת לכל יועץ ארגוני (ותודה למירב ים חן על שהזכירה לי לבקר שם).
ועכשיו ההתרגשות הגדולה באמת מתחילה, עוד כמה שעות נוחת באנקורג', אלסקה קרובה מתמיד.
ובין התרגשות אחת לשניה, אני מתגעגע כל כך לשתי הנסיכות שלי ולחצי היותר טוב שלי שנשארו בבית. אני יודע שאני נשמע כמו קלישאה אחת גדולה, אבל כל דבר שאני רואה ולכל מקום שאני מגיע, אני חושב שבא לי שנהיה כאן כולנו יחד, וכמה הבנות היו נהנות מכל מיני דברים שאני רואה כאן, ובכלל עברו רק יומיים וכל מה שראיתי זאת רק סיאטל.
אוטובוס אחד שעשה פניה לא נכונה ונתקע בעליות החדות של סיאטל
ועכשיו לאלסקה…
40abovezero 