יום אחד בסוף העולם

רק ליום אחד להיות במרחק טיסה קצרה מהקוטב, במקום שהשמש לא שוקעת בקיץ, ולא זורחת בחורף.
רק ליום אחד, להיות במקום שהקרח והקור שולטים בסדר היום, בחיים, בתרבות… והאדם, רק מסתגל, ומאמין שניצח את איתני הטבע.
יום אחד ב- Barrow מייצר כל כך הרבה תובנות, אז מה עם אלה שחיים שם? איזה תובנות יש להם על החיים?
יש אחת שמתגעגעת למדרכה, כי היא כבר לא הלכה על מדרכה גם המון זמן.
יש את זה שבשבילו זו שליחות לשרת קהילה כל כך רחוקה ומיוחדת, ולכן החליט להיות כומר של הקהילה.
ויש את אלה שפשוט חיפשו עבודה והגיעו לכאן.
אבל יש את אלה שמאז ומעולם חיו כאן, כבר אלפי שנים, עד היום צדים לוויתנים, כלבי ים ואריות ים, כי זה מה שהיה לאכול, וזאת התרבות שלהם.
וכמו בכל מקום שהגיע אליו "האדם הלבן", גם שם האוכלוסיה המקומית הפכה מכורה למשקאות מוגזים, סיגריות, אלכוהול, הימורים… ולכסף. גם שם יש 'הם', ויש 'אנחנו', כי אנחנו והם זה לא אותו דבר, ו'אנחנו' מאוד מאוכזבים וכועסים על דרך החיים החדשה ש'הם' בחרו.
מספיק עם הפילוסופיה, ונלך לעיקר… אוקינוס קפוא, חיים בסוף העולם בהם לא זורקים כלום, כי לך תדע מתי תצטרך את זה, ועוד נגיעה אחת בקצה העולם, רק מרחק טיסה קצרה מהקוטב.
זכיתי למזג אויר מצוין, לראות שני דובי קוטב ישנים על הקרח ולפגוש אנשים מעניינים.
ועכשיו… מתחיל הלחץ האמיתי, מעכשיו אין הרבה תכנון, ושום דבר כבר לא מוזמן מראש (חוץ מהטיסה הביתה). מעכשיו זה אני עם עצמי, נוהג לבד בדרכים של אלסקה, ישן במקומות שעדיין לא ברור לי איפה הם יהיו בדיוק… ומתגעגע!!!!!! מאוד מתגעגע!!!!!

באחת בלילה השמש עדיין בשמיים מעל אוקיינוס של קרח

בנקודה הכי צפונית שיש…

ודב קוטב אחד ישן