אם חלומות היו יכולים לגדול איתנו…

"If only dreams could grow up with us, we won't be stuck with the ones we have…"

אני מסתובב חסר מנוחה כבר שעה, בין המדורים, הסיפונים, דופן ימין, דופן שמאל, לא מצליח להירגע, כאילו מנסה לבלוע הכל מהר לפני שיגמר.
פתאום ברגע אחד על סיפון ירכתיים, אני רואה להקת דולפינים מקפצים על גל הירכתיים, וסוף סוף אני נעצר לרגע, נרגע, ומבין שהחיוך לא ירד לי מהפרצוף כל השעה הזאת.
אני אוהב את הים, אבל לא הבנתי כמה אני מתגעגע אליו, כמה הוא פותח אותי ומושך אותי אליו.

אז עכשיו אני יושב על המעבורת בין Valdez לעיירה בשם Whittier, ומשם ל- Seward, ואיזה ימים עוברים, כל כך הרבה קורה.

בדרך מ- Talkeetna לכוון MCcarthy, על כבישים ארוכים ארוכים, עטופים פסגות מושלגות, נחלים שמתפתלים אחד בשני וירוק, כל כך הרבה ירוק.
אני רואה בחור צעיר עומד בצד הדרך, מנופף בתקווה לטרמפ, ולי משעמם לבד באוטו, אז עצרתי. בחור בשנות ה 20 לחייו, ממושקף, שיער ארוך ולא מסודר, יכל להיות היפי מושלם אם חי בשנות ה 60. המראה שלו הסגיר אותו מאוד מהר, וחשדתי שהוא משלנו, כלומר ישראלי. הוא עולה לרכב ומתחילים לנסוע… "אני אמיר, נעים מאוד", "אשר", שתי שניות שקט, ואז אני שואל "אשר זה לא שם הודי?" (כן, התכוונתי להודי ולא יהודי), מתוך ניסיון לא להיות ישיר מדי בבחינת הישראליות שאני עושה לו. אשר מסביר לי שזה שם יהודי והוא גר במרילנד, אני מושיט לו יד, לוחצים ידיים, ואני אומר לו שאני מישראל. זהו, אשר ואני מאותו בית, אותו מוצא, הוא אפילו היה במסגרת "תגלית" בישראל.
אשר הסביר לי שהוא משתתף באתגר גיאוגרפי, ואוסף רמזים בכל רחבי ארצות הברית, אחד בכל מדינה, והוא עושה את זה בטרמפים כי אין לו כסף (יהודי בלי כסף?!).
אלסקה היתה הרמז ה 32 שאסף והוא בדרך חזרה למרילנד, המדינה בה הוא חי.
את הנסיעה הוא עושה דרך קנדה, כי זאת הדרך היחידה להגיע לאלסקה דרך היבשה.
בדרך, כששאלתי את אשר אם הוא יודע לאן בדיוק הוא צריך להגיע, אז הוא אמר לי בנימה של חוסר אכפתיות משפט שנשאר איתי הרבה אחרי שירד מהרכב "When you hitchhike you kind of need a destination". גם כשאתה "נסחף בזרם" ולא ברור בודאות מה הכוון באותו רגע, כדאי שיהיה לך כוון, מטרה, יעד כלשהו.

הדרך ל- MCcarthy

הגעתי למקארתי, והתוכניות השתנו מרגע לרגע, וזה היופי של הטיול הזה. מקארתי וקניקוט אלה שתי עיירות קטנות שבעבר היו מיושבות על ידי פועלים במכרה נחושת עצום הנמצא בהרים מסביב, והיום עיירות קטנות עם אנשים שקצת שונים מכולנו, ובחרו לחיות במקום מבודד, עם אורח חיים אחר.
מכיוון שאני תמיד צריך להגיע עד לקצה (Barrow דוגמה מצוינת), אז גם שם בחרתי את המסלול שמטפס הכי גבוה, Bonanza, המכרה שנמצא בגובה של מעל ל 1700 מטר, טיפוס ממושך של כ- 1200 מטר במשך 3 שעות (רק הטיפוס). ושוב המחשבות, והמטוטלת הרגשית, בין להיכנע לטירוף הזה, לוותר ולרדת, לבין להגיע עד הסוף. אף אחד לא ידע שלא הגעתי עד למעלה, אני לבד כאן.
אז הנה התמונות מלמעלה… היה קר, ורוח, ויפה! כל כך יפה!

וחניית לילה מאולתרת למרגלות הקרחון, שחי, נושם וזז כל הזמן, משמיע רעשים ומדבר כל הלילה, משתנה ומשנה את הסביבה שלו בלי הרף.

הנוף מהאוהל

בכל מקום שאני תוקע יתד ומקים אוהל, אני מוצא בו סלע, המקום שלי, שבו אני יושב לאכול, מביט בנוף, ומבלה עליו שעות של מחשבות.
תמונה של הסלע אני לא מעלה, כי זה הסלע שלי…
אבל לינק לנקודה המדויקת אפשר למצוא בלינק הזה
http://map.iridium.com/m?lat=61.505133&lon=-142.899450

ב- MCcarthy פגשתי שני אנשים מאוד מעניינים, פול, בחור אירי, צלם, שפשוט הגיע ליום אחד לעיירה ונשאר כבר 3 חודשים. פול הגיע בעקבות הסרט Into the wild, וצעד עד האוטובוס של אלכס, האוטובוס שבו הוא חי (ולא מת, פול מדגיש). פול השאיר שם את החצובה של המצלמה שלו כדי שאנשים יוכלו לצלם את עצמם… איזו אצילות ופתיחות מחשבתית.
מייביס, בשנות ה 50 לחייה, אמנית מפסלת, מרחפת הרבה מעל כולנו, רואה דברים מזוית אחרת לגמרי. מייביס היא מהאנשים שביום רגיל הייתי כנראה מוצא דרך מהירה להימנע מהם, או להתחמק משיחה ארוכה, כי היא כל כך שקועה בעצמה ובמה שהיא רואה, והיא כל כך מופשטת, וציורית, וכל כך שונה מאיתנו. אבל ישבתי והקשבתי לה באמת, מתפעל מהדרך שבה היא מצליחה לתאר לי את היצירה שהיא עבדה עליה בשבוע האחרון, ואז בטקס משותף עם כל הקהילה המקומית שרפה את היצירה על שפת הנהר. מייביס מתארת ומספרת, ומתרגשת, ופתאום מפסיקה… שואלת אותי אם זאת פעם ראשונה שלי באלסקה, עניתי שכן, "ואתה מאוד אוהב אותה, נכון?", "מאוד" אני עונה… "בגלל זה העיניים שלך כל פתוחות לרווחה", היא אומרת.
ואני חושב לעצמי, איזה כיף לחיות בתוך חלום עם עיניים פתוחות לרווחה, לראות הכל, לבלוע ולהכיל… לחלום בעיניים פתוחות.
"If only dreams could grow up with us…"