השעה 2:00 בלילה, התעוררתי לפני שעה ואני לא מצליח להירדם. זה הלילה האחרון שלי בשטח לבד, מחר אני כבר באנקורג', מתארגן לטיסה חזרה.
זה מוזר שלפני 3 שבועות כל כך רציתי כבר להגיע לאנקורג', ועכשיו אני ברגשות מעורבים לגבי הנסיעה לשם.
אז אני באוהל, לבד על חוף גלשייר לייק (שוב האנגלית הורסת לי את העריכה של הפוסט), זה הלילה השני שלי כאן אחרי ששלשום הלכתי 24 קמ לראות את הקרחון מקרוב, וניסיתי להגיע לאגם אחר, אבל השביל היה במצב מאוד לא טוב אז נאלצתי להגיע לכאן ללינת לילה.
להגיע לאלסקה עם תכנית זה דבר חשוב ונהדר, אבל התוכנית חייבת להיות בסיס לשינויים ומאוד גמישה. לא היה מקום אחד שהיה כמו שתכננתי, הכל משתנה תוך כדי תנועה, וקבלת ההחלטות כאן היא על בסיס שוטף וקבוע.
אתמול חשבתי לעבור מיקום ללילה האחרון, ולישון במקום שיש בו מים זורמים מכיוון שלא נשארו לי הרבה. הסתכלתי על המפה, בחרתי מקום והתחלתי ללכת, אבל אז בערך מייל מנקודת היציאה שלי, ברגע מאוד לא מתוכנן ורגוע, מאחורי שיח מתרומם לו דב שחור, הפתעתי אותו והוא הפתיע אותי… והוא לא אהב את זה! הוא התרומם גבוה, חשף שיניים ונהם לכווני… האינסטינקט הוא לרוץ ולברוח, למרות שתמיד מסבירים שאסור לברוח. אז במטרים הראשונים ברחתי, תוך שאני שולף את הספריי פלפל נגד דובים, ומוכן להשתמש בו. הסתובבתי חזרה אליו והתרחקתי ממנו תוך הליכה אחורה, מכוון אליו את הספריי, והוא ממשיך ללכת אחרי.
הגברתי קצב עד שלא ראינו אחד את השני.
חיכיתי עוד קצת לראות אם הוא ממשיך ללכת אחרי, והוא אכן המשיך. הלכתי עוד אחורה, עד שהייתי בטוח שהוא עצר.
אז אם דיברנו על קבלת החלטות, החלטתי לא להמשיך לכוון שרציתי, והלכתי חזרה לכוון החוף שישנתי בו, והחלטתי להעביר בו גם את הלילה השני.
אז כאן זה נמצא:
http://map.iridium.com/m?lat=59.608266&lon=-151.139383
והאגם המופלא הזה הפך להיות הבית שלי, ויפה יותר ויותר כל יום
אז אחרי ארוע התמונות, קמתי בבוקר עם החלטה ברורה שאני הולך למצות את הימים שנותרו עד תום, ולהנות מכל רגע.
הלכתי לצחצח שיניים ומשהו מוזר בפנים שלי, חשבתי אולי אלרגיה למשהו, ופשוט המשכתי הלאה. כשהגעתי לעיירה בשם הומר, הלכתי לאכול משהו קטן בבית קפה, ואז תוך כדי שאני נוגס במאפה, אני גם נושך את השפה התחתונה, ולא מצליח להימנע מזה… אני לא שולט בחצי מהפנים שלי.
טלפון מהיר לחברת הביטוח ואני בחדר מיון של בית החולים המקומי, בידיו הנאמנות של ד"ר רודריגז, שמאבחן שיש לי שיתוק בחצי פנים כתוצאה מוירוס שהתיישב על העצב במוביל לשרירי הפנים… וירוס מעצבן! זה הזמן לשעות מעשה ולשתק לי חצי פנים?
אז אחרי חצי שעה נוספת עם ד"ר רודריגז, שנראה משועמם מחדר המיון ריק מאדם, ולכן תפס אותי לשיחה על פוליטיקה ומנהיגות, יצאתי מהבית חולים עם חיוך עקום והחלטתי להמשיך בתוכניות כרגיל.
בערב ישבתי לאכול דג הליבוט (הידוע בכינויו קולבק), יחד עם אישטבק, כומר מטרנסילבניה שיצא לחקור את הכנסיה האורתודוקסית באלסקה (איזה תירוץ מעולה לטייל באלסקה 3 חודשים). היה לנו דיון מאוד מעניין על אלוהים, עובדת קיומו, על המשיח ומה זה בכלל משיח. כשסיימנו את הארוחה יצאנו החוצה והיתה שקיעה מדהימה, קרני שמש שחודרות מבעד לעננים מעל הר מושלג, ומנצנצות על מי המפרץ. אמרתי לאישטבק שבעיניי זה אלוהים, הוא הנהן בהסכמה מנומסת, ואני מוכן להישבע שבאותו רגע הוא הסכים איתי.
בבוקר למחרת קמתי עם אותו חיוך עקום, אוכל שנופל לי מהפה ושתיה נשפכת על הבגדים, אבל שמח ומוכן לשלושה ימים בשטח.
אחד הדברים שהלכו איתי לאורך המסע הזה זה החוויות המדהימות שאני עובר כאן, והרצון לחלוק אותן עם האנשים שאני אוהב וחשובים לי.
אני מניח שלשם כך פתחתי את הבלוג, ולכן שלחתי תמונות והתקשרתי הרבה הביתה.
לנסוע לבד למסע כזה אין פירושו המנעות מחברה, או רצון לברוח, אלא הרצון לחוות חוויות בעוצמה אחרת, להיפתח לדברים ולמקומות שונים, לפגוש אנשים שלעולם לא הייתי פוגש אלמלא הייתי יוצא למסע הזה, לנשום אויר אחר, לפרוץ גבולות של פחד, תסכול, אושר ומסוגלות, לראות את העולם מזוית אחרת, לחשוב ולחשוב, ולנשום הכל פנימה, להיות במקום שלעולם לא אשכח איך הוא נראה ומרגיש, להתפעם, להתרגש… ואז, לחזור הביתה, לאהבות שלי ולספר להן הכל, לחלוק איתן את האושר הזה, שהרי אושר הוא לא אמיתי אם אין עם מי לחלוק אותו.
זה לא הפוסט האחרון, כי זה עדיין לא נגמר…
40abovezero 