כל עוד עולה הבוקר…

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

התכנון היה ללכת את הטרק שנקרא Kesugi Ridge בשלושה ימים, אבל אז פגשתי קבוצה של מקומיים, צעירים ונמרצים, ומצאתי את עצמי הולך ביום הראשון 22 קמ.
קשה, אבל נופים מדהימים ואינסופיים של הרי מושלגים, טונדרה וסלעים בצורות שונות ומיוחדות.

לחניית לילה פשוט עצרנו ליד אגם כדי שנוכל לאסוף ממנו מים לשתיה ובישול, מרבד ירוק ומדהים של טונדרה.
בבוקר בזמן ארוחת הבוקר, גיליתי דב שחור עומד ומסתכל עלינו, מיד נכנסנו לכוננות, אבל הוא נבהל מהרעש וברח.

המשך היום אמור היה להיות עוד 20 קמ, אבל בגלל שאחד המסלולים היה סגור נאצלתי ללכת עוד כמה קמ נוספים, ומצאתי את עצמי הולך 28 קמ באותו יום… אני אומר נאלצתי ולא נאלצנו, כי הקבוצה הלכה מהר יותר (ואני כבר לא בן 24), אז פשוט המשכתי בקצב שלי לבד.

כשאתה הולך באלסקה לבד, בעיקר בתוך סבך ועצים, כדאי מאוד לעשות רעש כדי לא להפתיע את הדובים.
אז בהתחלה דיברתי עם עצמי בקול, עשיתי קצת תוכניות לשבועות הקרובים, חשבתי על מה עובר עלי בטרק הזה, ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכר.
בשלב מסוים עברתי לשירים (בשלב הטיפוס היתה מחרוזת שירי ביטלס, ובדרך למטה שילוב של שלמה ארצי ופרל ג'אם), וכשאלה נגמרו הוצאתי את הטלפון והתחלתי להשמיע מוזיקה. אחד השירים שהתנגן היה "כל עוד", השיר שמצוטט למעלה, ופתאום חשבתי על עפרי ורוני, איך הן גדלות, והופכות להיות נשים קטנות וחכמות. ברגע קשה של תסכול כשהבנתי שנוספו לי 8 קמ של הליכה לתכנון, זה הפיח בי רוח, נתן לי אנרגיות, וממקום של תסכול, התמלאתי גאווה ורצון עז לסיים את זה עם מחשבות טובות.

לפני הטרק הזה נסעתי לעיירה קטנה בשם Healy, שם נהנתי מהמבורגר סלמון ובירה טובה. אבל חשוב יותר ראיתי את האוטובוס שצילמו בו את Into The Wild, רגע מרגש מאוד עבורי.

עכשיו אני נח ונותן לגוף ולנפש קצת זמן לעכל, יושב בעיירה קטנה ומגניבה (ראש העיר כאן הוא חתול, וזאת לא בדיחה) בשם Talkeetna, ופשוט נהנה מהזמן.

אלסקה היא מעבר לכל המחשבות שהיו לי, היא פראית ומשוגעת, יפה וחודרת, לוקחת אותי לקצה ומביאה אותי לפרוץ את הגבולות של עצמי.
קושי הופך ליופי, תסכול להישג, כאב לאתגר וגעגוע פשוט נשאר געגוע… וזה מה שיפה בזה.