לא נוסיפה עוד לנוע, משתאים נביט ברוח…

מספרים שביוון העתיקה, האומנים, הפסלים והציירים, היו מטילים בכוונה פגם ביצירות שלהם, כדי שלא יהיו מושלמות, אחרת הם עלולים להכעיס את האלים.

אז המסע הזה באלסקה מתקרב לסיומו, והוא היה על סף השלמות, מסע שעלה על כל הציפיות שלי, הרבה מעבר. ואז, כאילו כדי לא להכעיס את האלים, הוטל הפגם… כל התמונות והסרטונים שצילמתי, כולם נמחקו… כולם. 5 ימים לסוף הטיול כשנשאר לי רק עוד מקום אחד לבקר… והכל נמחק.
הטלפון שלי, שהתגלה כמצלמה מדהימה, הרבה יותר מהמצלמה השניה שלקחתי, עשה מעשה, ואיתחל עצמו מחדש, ככה פתאום באמצע טיול לאחד המקומות היפים באלסקה, Harding Icefield. אני מוציא את הטלפון מהכיס כדי לצלם, והטלפון במצב של הגדרת מערכת מחדש, בדיוק כמו שמקבלים טלפון חדש. לקח לי בדיוק שניה להבין את המשמעות, אבל עד עכשיו אני לא מבין למה. אפילו לא היתה שם קליטה כדי שאוכל להגדיר את הטלפון מחדש ולבדוק האם אכן הנורא מכל קרה.
אז עמדתי שם, אחרי טיפוס ארוך, מסתכל על הפלא הזה בצבע לבן, שדה עצום של קרח, שהוא בעצם מקור ליותר מ 20 קרחונים באיזור, שדה הקרח הגדול ביותר ובין היחידים שנותרו באמריקה, מנסה לא לחשוב על מה שגיליתי הרגע ולהנות.
היו לי תוכניות למקום הזה, תכננתי להשמיע את Guarenteed רק עוד פעם, במקום המופלא הזה, ולשבת ולכתוב את הפוסט הזה שם למעלה.
הכותרת שתכננתי לפוסט זאת אותה הכותרת, אבל התוכן השתנה לגמרי.
אחרי דקות ארוכות, לא עמדתי בזה יותר ואת הדרך למטה עשיתח כמעט בריצה.
הגעתי לאוטו ונסעתי מהר לעיר, התיישבתי קפוא מקור מחוץ לאחד הבארים שישבתי בו יום קודם לשתות בירה עם סקוט חבר חדש שהכרתי.
יושב בחוץ כדי שתהיה לי גישה לאינטרנט, ומתפלל תוך כדי שאני מגדיר מחדש את הטלפון שזה רק עדכון מערכת או משהו, והכל עדיין שם.
ואז הטלפון חוזר לחיים, ואין שם כלום… אפילו לא תמונה אחת. הכל נמחק, כל התמונות מהטיול ולפניו, כל המוסיקה שהייתה עליו, הכל!
פתאום שמתי לב שאני ממש רועד, מן רעד כזה שאני לא שולט בו, ואני גם לא מצליח להקליד משהו בטלפון, גם כי היה מאוד קר, וגם בגלל שנכנסתי להתקף חרדה קל.
רצתי לאוטו, התיישבתי והדלקתי חימום, והדמעות פשוט זרמו… לא יכולתי ולא רציתי לעצור אותן… הבנתי את המשמעות ולא היתה לי כל דרך לתקן את זה.
בדרך כלל אני מתאושש מאוד מהר ממשברים, וממשיך קדימה בלי להסתכל יותר מדי לאחור, אבל זה היה קשה מדי.
ובטח לכולם עוברת המחשבה, "מה? לא גיבית"? אז לא, לא גיביתי, היתה לי כוונה, ואפילו הצלחתי לגבות סרטון אחד מכל מה שצילמתי, אבל האינטרנט כאן איטי, ולא נמצא בכל מקום, זה גזל ממני המון זמן, ולכן לא התעסקתי בזה יותר מדי.
אז סרטון אחד ניצל, יחד עם התמונות שבמצלמה השניה, וכל התמונות שהעליתי לבלוג ושלחתי למשפחה וחברים. לכן, כל מי ששלחתי לו תמונה או סרטון, בבקשה תשמרו את זה ותשלחו אלי חזרה… בבקשה!
מתוך ייאוש וזמן רב שהלך לאיבוד, החלטתי לוותר על הטרק שהייתי אמור להתחיל בחצי השני של היום ופשוט חזרתי לאכסניה ב Seward. בעלת המקום כאן מקסימה, ונתנה לי חדר פרטי עם מיטה זוגית במחיר של מיטה בחדר משותף, כך שיש לי זמן להיות קצת עם עצמי, ולהישאר ער בלי להפריע לאף אחד.
הלכתי לסופרמרקט המקומי, קניתי שישיית בירות, הרבה בשר, והכנתי לחברה כאן ארוחת ברביקיו משובחת. זה קצת הרגיע אותי, ואז אחרי שיחה עם נציגת תמיכה של פרטנר, בניסיון לבדוק אם יש משהו שאפשר לעשות, העצב והתסכול חזרו.
ובפוסט הזה רציתי בכלל לספר על חבר חדש בשם לייל, שנסע על האופנוע שלו, הונדה 500, כל הדרך מ Mountain View, California עד ל Prudhoe Bay, Alaska. בחור צעיר בן 24, עם הרבה אופי, פשטות וחכמת חיים. היו לי איתו שיחות ארוכות ומעניינות, ובילינו הרבה יחד בימים האחרונים.
ורציתי לספר על סקוט, סקיפר שבור לב, שהגיע לאלסקה עם סירת הדייג שלו כדי לעשות קצת כסף, ואז חברה שלו נפרדה ממנו בהודעת טקסט, כשהיה בדרך לשדה התעופה לבקר אותה. סקוט איש טוב וישר, שהיה מאוהב מאוד, ועכשיו הוא מסתובב בין פאבים ובארים עם לב שבור, ושאלה אחת ענקית… למה?
ורציתי לספר על מארי, רופאה מניו יורק, שהגיעה לכנס באנקורג', וירדה ל Seward לטייל כמה ימים. מארי ואני שיחקנו ביליארד כצוות נגד זוג אחר, ודי קרענו להם את הצורה. מסתבר שכשאני רווי אלכוהול, אני ממש טוב בביליארד.
ורציתי לספר על שני חברים שיש להם יאכטה, אותה הם משכירים לדייגים במהלך הקיץ, ונהנים קצת מהשלל. הארי וביל, האחד מעריץ את ישראל ומת על עוזי, והשני מעריץ את הצבא הישראלי ואת המוסד, וכועס על גרושתו שגנבה לו את הכלב, שהיה החבר הכי טוב שלו.
ורציתי לספר על קים, עובדת מכרה מוסמכת, עבדה שנים במכרה זהב שנסגר, ומצאה עבודה חדשה במכרה זהב באלסקה. קים אישה בשנות ה 50, ואוהבת את העבודה שלה בצורה בלתי רגילה. היא מתעניינת במכרות ישנים, ולכן הסיפור שלי על הביקור במכרה בקניקוט הדהים אותה, והיא החליטה ללכת לבקר שם עוד השנה.
ורציתי לספר על הת'ר, בעלת האכסניה שעכשיו אני נמצא בה, שבהכשרתה היא מורה, ועוסקת בזה במהלך החורף, כאשר בקיץ היא מפעילה את האכסניה שלה. הבן של הארוס שלה, הבן החורג שלה בן ה 21, נמצא כרגע ב Seward ועובד על סירת דייג, ומגיע כל לילה לישון באכסניה ולעזור קצת.
ודארן, דייג בחסד, איש שנון ומצחיק, בלי השכלה אבל סקרן בצורה בלתי רגילה, שהתעניין מאוד בישראל, בסמלים של ישראל, ביהדות ובתרבות הדיג בישראל.
דארן איש טוב והגון, רק מחכה להזדמנות להיות טוב לעולם, ותמיד מחייך, ודואג להצחיק את כולם.

יש לי תחושה שאני שוכח עוד אנשים, כי באמת שפגשתי ואני פוגש אנשים בלי סוף. כל אחד סיפור מרתק, לכל אחד עולם מלא משלו, והוא מסתובב בעולם עם תרמיל החוויות שלו.
העולם מלא בעולמות קטנים שמקיפים את האנשים שחיים כאן, ומדי פעם עולם פוגש עולם אחר, ולכמה רגעים יש קסם כזה של חיבור, וערבוב בין עולם לעולם. יש מן רגע כזה של השתאות מעולם אחר, שונה ולא מוכר, ואז נפרדים ועוברים לפגוש עולמות אחרים.
העולם שלנו הוא מה שאנחנו עושים ממנו ולא מה שאנחנו רוצים שיהיה, ומה שאנחנו עושים ממנו, זה איך שעולמות אחרים פוגשים אותנו ומחליטים האם להתערבב לרגע.

אם מישהו מתעניין איפה הייתי היום, אז זה המקום…
http://map.iridium.com/m?lat=60.182333&lon=-149.67165

יש לי מספר מצומצם של תמונות להעלות הפעם, וזאת התמונה של המדורה שעשינו היום בערב אחרי הברביקיו.

וערפל הלילה רוכב על המים השקטים של הפיורד ב Seward

"לא נוסיפה עוד לנוע, משתאים נביט ברוח
איך הוא יחד עם המים, מפרקים את הסלעים…" (נתן יונתן)